I have a piano...not big..but not small
Black..and beautiful
i love my piano
כשאנשים מדמיינים אותי. אימואית, שחורה ושקטה..
מקדישה מזמנה ויושבת על הפנסתר לפחות שעתיים...
זה נראה להם מוזר 'למה אני עושה את זה?' הם שואלים
"cause i love my piano...i love to play on him"
בטח...אם אתם חושבים לעצמכם מי האיידול שלי (תתפלאו..יש)
אתם בטח חושבים שזה סולם או גיטריסט של איזו להקת רוק כבד
אבל לא..תתפלאו שלא...האיידול (ים) שלי הם מוצרט ובטהובן
ואתם בטח עכשיו כזה 'מה?! לא יכול להיות' זה כן יכול להיות..תתפלאו.
איך הגעתי לפסנתר? אתם בטח שואלים עכשיו...
זו לא בעיה לענות... אני פשוט אהבתי את הצלילים שהכלי הזה מוציא
ביסודי..בשיעור מוזיקה המורה השמיע לנו את אחת הסימפוניות של בטהובן
וישר התאהבתי... אהבתי את הצלילים..את הסיפור מאחורי המנגינה
ישר ביקשתי מורה לפסנתר...אבל ההורים לא הסכימו
'את יותר מדי צעירה בשביל זה אשלי' אבא אמר
'לא ממש אכפת לי..תבקשי מאבא שלך' אמא אמרה
הלכתי זועמת לחדר...הדלקתי את המחשב ושמתי ביטיוב חצי מהמנגינות של בטהובן...
הקשבתי. ונירגעתי.
הייתי בת 11 אז...עוד לא הבנתי מזה באמת ללמוד לנגן על כלי נגינה..
כל כלי נגינה... אבל רק הפסנתר היה בראשי...ורציתי לדעת רק אותו..
בגיל 12 אבא שלי שאל מה אני רוצה ליומולדת...ישר אמרתי 'שיעורים לפסנתר'
היה את הרגע של ההיסוס הזה 'את בטוחה אשלי..זה קשה' אבא אמר והסתכל עליי במבט בוחן
'כן. אני מכונה להשקיע..אני אעשה הכל' אמרצי עם ברק בעיניים... אבא הסכים והלך לחפש לי מורה לפסנתר
אני מאושרת רצתי לאמא שלי 'אמא!! אני הולכת ללמוד לנגן על פסנתר' אמרתי לה 'אז..?' שאלה בזלזול. אפיחו לא הסתכלה עליי
אמרתי לעצמי שאני לא אתן להרוס לי את השמחה שלי. הלכתי בלי לומר לה כלום
כמה ימים לאחר היומולדת שלי. הלכתי לשיעור הראשון בפסנתר...
המורה שלי היה נחמד... בוגר ועם כרס קטנה ושיער לבן...
שהוא לימד אותי תווים...תמיד הגנבתי מבטים לפסנתר הכנף הלבן שעמד באמצע החדר...
'מתי אנגן בפסנתר?' תמיד שאלתי את המורה 'שיגיע הזמן אשלי' ענה והמשיך ללמד אותי הבסיס..
כעבור חודש או חודש וחצי...הרגע שלו כל כך חיכיתי הגיע..ישבתי ליד המורה שלי על הספספל הקטן של הפסנתר
'קודם תווים אשלי' אמר המורה 'בסדר' אמרתי. הושטתי ידיים רועדות אל עבר הפסנתר... ונגעתי בו סוף סוף..
צלילי צורם נשמע..בגלל התרגשותי הגדולה שכחתי מה אני אמורה לעשות 'תווים בבקשה' אמר לי המורה
תו אחרי תו.. הצלחתי ליצור מנגינה משלי
דו רה מי פה סול לה סי דו ובחזרה...
התאהבתי בפסנתר...
בכל שבוע ציפיתי לשיעור יותר ויותר...
הדבר הראשון שניגנתי מההתחלה עד הסוף..היה יונתן הקטן
כמובן שרציתי ללמוד עוד מנגינות..להגיע למוצרט, לבטהובן
'יש לך ראש פתוח אשלי מתוקה, אבל זה מסובך מדי...' אמר המורה והניח ידו על כתפי
'אבל למה לא? אני מוכנה לגמרי' אמרתי. מתעקשת לשמוע תשובה חיובית...
המורה לא ענה לי..וביקש ממני לחזור על רשימת התווים שהוא נתן לי
הייתי קצת מאוכזבת..חשבתי שאני אגיע רחוק בעזרתו....
אבל כנראה שלא...ציפיתי יותר מדי...
החלום שלי לנגן בטהובן ומוצרט דעך לו עם השנים...
הפסקתי ללכת לשיעורי הפסנתר לאחר שההורים שלי התגרשו...אמא שלי לא רצתה לשלם לי על השיעורים במקום אבא שלי
כלבה..שנאתי אותה על כך..הצליחה לנפץ את החלום לנגן בפסנתר בכזו מהירות
ליומולדת 15 ביקשתי מאבא שלי פסנתר... כמו שביקשתי ממנו את השיעורים..הוא היסס
'you know how much it cost ashley?' He asked.. 'yes dad..but please..i really want it'
לאחר שיכנועים רבים. וכמה זמן..הפסנתר החדש לשי הגיע..לא קטן..לא גדול ושחור...
הייתי מאושרת. בדיוק כמו ביום שבו קיבלתן את השיעורים בפסנתר...
ניגנתי הרבה..כל יום איזה שעה שעתיים על הפסנתר..נהייתי אלןפה בזה. והצלחתי לנגן כל דבר
כמובן עם עזרה של מורה פרטי..אבל קצת שונה מכל מורה אחר
אלכס (הבן) היה המורה החדש שלי לפסנתר... כן..הוא גם יודע...
הוא לימד אותי איך לנגן את הסימפוניה התשיעית של בטהובן..והייתי כל כך שמחה שזה קרה והייתי כזה 'alex you're the best!!'
עכשיו..אני יודעת לנגן הכל..מוצרט..בטהובן. ואפילו גרסאות של פסנתר לשירים שאני אוהבת...
ואני כל כך שמחה שיש לי את הפסנתר ללכת..הפינה השקטה שלי..שאליה אני יכולה לברוח שאני רוצה להיעלם
פשוט לנגן. לשכוח הכל...את המציאות..את העולם..את כולם
my dear piano





















