אימואים מזוהים עם הקטע של הדיכאון, השחור וכנראה גם לחתוך...
אבל אני רק אומרת, זו סטיגמה... אומרים שגם אימואים (בקטע של בנים) הם הומואים. האם זה באמת נכון?
אני מכירה מלא אימו, והם לא חותכים. זו רק סטיגמה מטופשת.
אבל אני מודה שאני רק עוד התחלתי בזה, בלהיות אימו... חשבתי שהקטע של לחתוך זה באמת נכון.
וכן...אני חתכתי כמה פעמים.
לא משום קטע של דיכאון או משהו, רק בגלל שהמחשבה של בשביל להיות אימו צריך גם לחתוך.
בהתחלה ממש פחדתי, לא ידעתי איך לעשות את זה, מתי לעשות את זה, באילו מקומות יותר יכאב, פחות יכאב.
חיפשתי על כך באינטרנט, מצאתי סרטונים שמראים איך והכל..
הייתי מוכנה פיזית, היו לי את הכלים הנכונים לכך (סכינים, מספריים, להבים של מחדדים ול השאר..)
אבל בפנים, נפשית.... פשוט לא היה לי את האומץ בשביל לעשות את זה... ממש פחדתי מההשלכות.
ממש פחדתי אם אנשים ימצאו את החתך, אם תישאר צלקת או לא...
אבל איכשהו אחרי כמה זמן שהתכוננתי לכך גם נפשית...הייתי מוכנה לכך.
עשיתי את זה בלילה. אמא שלי לא הייתה בבית ואחותי הקטנה כבר הלכה לישון.
אני זוכרת שישבתי על המיטה, לקחתי מספרים, הפשלתי את השרוול והנחתי את המספריים על מפרק היד.
התחלתי להעביר את המספריים לאט לאט על היד עד שזה יצר סימן, מהסימן זה הפך לשריטה עמוקה כזאת ומהשריטה זה הפך לחתך.
אני לא ממש נבהלתי מהדם שירד, והצלחתי להתעלם מהכאב...
ניקיתי את הדם מהיד שלי, והחלפתי את הסדינים מהמיטה כי הדם נזל עליהם.
פשוט חיכיתי עד שהחתך יפסיק לדמם, החזרתי את השרוול למקום והלכתי לישון.
לא ממש התגאיתי בזה, וגם לא ממש הייתי עצובה בגלל זה...
המשכתי רגיל עם חיי למרות החתך שסימן לי את היד.
כמה שבועות אחר כך ראיתי שהחתך שלי הפך לצלקת, מהעיניים שלי של אז זה נראה ממש מגניב...
ורציתי עוד צלקת כמו זאת.
אז לילה אחד שהייתי לבד בבית עוד פעם לקחתי את המספריים וחתכתי, רק הפעם יותר בקלות.
ושוב... אותו דבר כמו בפעם הקודמת. לנקות את שאריות הדם מכל מקום, לחכות עד שהחתך יתייבש ולהסתיר אותו.
כמה שבועות אחר כך, עוד צלקת.
לא עשיתי את זה הרבה...רק פעם או פעמיים בחודש...
אף אחד לא שם לב לזה, לא יודעת איך.
לא ניסיתי להסתיר את זה מי יודע מה, לבשתי ארוך כשהיה לי קר, לבשתי קצר כשהיה לי חם.
אף אחד פשוט לא שם לזה.
אבל...איכשהו הכל השתנה כשעברתי לגור את השנה שלי בניו יורק.
אחרי שאני ודאבל אלכס הכרנו יותר לעומק, אחרי שכבר נהיינו חברים ממש טובים...
דאבל אלכס סיפרו לי ששניהם נגד הקטע הזה של החתכים, ושהם אף פעם לא יעשו את זה.
איכשהו התביישתי בעצמי בגלל זה, כי שניהם הצליחו להתעלם מכל האמירות המטופשות האלה על אימואים.
אבל איכשהו יום אחד שאלכס (הבן) סתם בא אליי והסתגרנו בחדר שלי (כמו תמיד) הוא מצא את כל הצלקות.
תמיד אמרו לי שאלכס הוא חד הבחנה, אבל לא ככה... הוא היה היחיד שמצא את זה.
אני זוכרת שלבשתי קצר באותו היום והרגשתי איכשהו שהוא בוהה באחת מידיי, ישר סובבתי אליו את ראשי ושאלתי על מה הוא מסתכל.
בלי לענות הוא תפס את היד שלי והעביר את האגודל שלו על אחת מצלקותיי
"why didn't you tell me?" אני זוכרת אותו שואל, ושהמבט שלו נתקע בפניי.
אני זוכרת שישר ניסיתי לשחרר את היד שלי ממנו, אבל הוא לא נתן לי ותפס אותה חזק יותר.
"you're hurting me" אני זוכרת שאמרתי לו, והוא לא זז
ואז הוא התחיל לצעוק עליי, הוא צעק עליי את מה שהוא חושב לגביי זה, את זה שהוא לא מסכים שאני ייתן לי לפגוע בעצמי ככה...ושהוא ממש מאוכזב.
אני לא אוהבת שאלכס כועס עליי, גם אף פעם לא אהבתי. זה עשה לי הרגשה ממש נוראה שהוא צעק עליי ככה.
אני זוכרת שממש התביישתי בעצמי, והייתי עצובה.. אז פשוט ישבתי ולא דיברתי.
אז זוכרת שהוא ישב לידי, המשיך להסתכל עליי ושתק גם.
"i'm sorry" אני זוכרת שאמרתי ובהיתי ברצפה...
"i just don't want you to hurt yourself" הוא אמר.
"i know..i'm sorry..i won't do it again" אני אמרתי, אך לא הסתכלתי עליו.
אני זוכרת שהיה לנו רגע כזה של שקט... אבל אז הרגשתי את הזרועות שלו עוטפות אותי ומחבקות אותי.
הוא אמר שהוא מצטער על כך שצעק עליי, אבל שהוא פשוט היה עצבני...כי הוא לא רוצה שאני אפגע בעצמי.
הבטחתי לו שאני לא אעשה את זה שוב, ועזבנו את זה.
ובאמת הבטחתי, ואכן קיימתי את הבטחתי... אני לא חותכת יותר.
לא משנה כמה אני עצובה, או כמה אני בדיכאון...
אפילו אחרי מה שקרה עם תאי, שכל כך רציתי לחתוך..עדיין החזקתי את עצמי וזכרתי את ההבטחה שלי לאלכס.
אבל עדיין לפעמים שאני ואלכס שוכבים אחד ליד השנייה והוא מלטף את ידיי ועובר על הצלקות..
אני רואה בפנים שלו משהו לא מרוצה, אפילו חרטה.
אבל אני יודעת שהוא יודע שאלו צלקות, והן נשארות לנצח...ככה שאין מה לעשות.
אבל אני עד עכשיו מתחרטת על כך שהתחלתי עם השטות הזאת...
(אני מאוד התביישתי לעלות את הפוסט הזה, זה דיי מבייש. אבל אני יודעת שאין מה לעשות...זה כבר קרה ולא יחזור יותר)
אז...תודה לקוראים, ביי מחכה לתגובות.
אשלי.
;){kind=link}